מאז שהאדם הראשון אמר "היי, אני יכול לזרוק אבן עגולה רחוק מאוד", אדם שני אמר "היי, אני יכול לזרוק אותה רחוק יותר", ואדם שלישי קפץ ואמר "היי, אני יכול לדרוש מאנשים כסף לצפות בשני אלה זורקים אבנים עגולות", האדם תמיד התחבט בשאלה "היי, מה זה ספורט?".

הוויכוח לגבי הגדרת הספורט ממשיך עד היום עם כל ענף שמוכנס או מוצא מהאולימפיאדה. שחמט מוגדר כספורט כבר מאה שנה, אז למה הוא לא חלק מהאולימפיאדה? למה גולף, ענף שהוא בעצם שילוב של הליכה ובעלות על יותר מדי שטח עד שאין לך מושג מה לעשות איתו, עושה ביקור בתחרות היוקרתית? האם באמת, כפי שרונן דורפן טען בזמנו, הדרך הכי טובה להגדיר ספורט הוא "אם ESPN משדרים את הדבר הזה, אז הדבר הזה הוא ספורט"? (אז זה אומר שכל הבולשיטינג של סטיבן א. סמית', שאקיל אוניל וסר צ'רלס בארקלי זו בסך הכל תחרות ספורטיבית עיקשת והדרך הכי טובה לסיים אותה היא פשוט להעניק להם מדליות ולשלוח אותם לאנונימיות של אחרי האולימפיאדה?)

ב-1912 עדיין לא היו לנו גופים רשמיים כמו ESPN או מחלקת התגובות באתרים קיקיוניים באינטרנט שיכריעו את גורל הענפים השנויים במחלוקת, ולכן ענף חדש הסתנן לאולימפיאדה והחזיק שם מעמד יפה עד 1948. נסו לנחש מהו על פי התמונה הבאה:

בדיוק. אמנות.

הציורים הנ"ל שייכים לז'אן ז'קובי, האדם היחיד שזכה ב-2 מדליות זהב עבור לוקסמבורג בענף האומנות. שתיים מתוך סך הכל של 151 מדליות שחולקו על פני ארבעה עשורים בחמש קטגוריות: ציור, מוזיקה, ספרות, פיסול וארכיטקטורה. בשביל שלא נחשוב שלגמרי אין קשר לאתלטיקה, כל יצירות האומנות היו צריכות להיות קשורות לספורט באיזושהי צורה (מה שמעלה את השאלה – אם אמנות היא ספורט, ציור של צייר נחשב קשור לספורט?).

באופן מפתיע, תחרות האומנויות באולימפיאדה לא תפסה הרבה מעריצים. בזמן שהאולימפיאדה התנפחה לאירוע בינלאומי עתיר ממדים, תחרות האומנויות נשארה כמופע צד נסתר. צופי האולימפיאדה חיבבו את ענפי הספורט בהם צפו, אך לא בהכרח התחברו לפסלים דוממים של אותו ענף. מהצד השני, אומנים גדולים סירבו להיכנס לתחרות. בעיקר כי הם לא חשבו שמקומה של אומנות היא בתחרות, אבל באמת בעיקר כי הם לא אהבו שאנשים לא מהתחום מארגנים את התחרות הזו. האפתיה הזו מצד האומנים והצופים גרמה לכך שמרבית היצירות מהתחרויות הנ"ל אבדו להיסטוריה.

גם מארגני התחרות עצמה לא עזרו לפופולריות של הענף. אפשר להגיד שלחלק מהמנצחים עזרה הקרבה לשופטים. בין אם זה יאן וילס, זוכה מדליית זהב ב-1928 בארכיטקטורה על האצטדיון האולימפי באמסטרדם, ממש במקרה אותו אצטדיון בו היו שאר תחרויות הספורט באותה אולימפיאדה בדיוק. או שהזוכה הראשון אי פעם במדליית זהב באומנות באולימפיאדה הלכה לברון פייר דה קוברטין, שקוראי המדור יזהו או כחובב האאוגניקה שיצר את האולימפיאדה המודרנית, או כאיש עם השפם הכי מרשים בצד הזה של ההיפוליט אוקוטורייה.

עוד יותר משעשע/פוגע בתחרות, הייתה העובדה שלפעמים לשופטים לא התחשק לבחור מנצח. לא היה שום דבר שחייב אותם להעניק פרסים באף תחרות, כך שלפעמים הוחלט שהשופטים לא מצאו אף יצירה כמרשימה ולא חילקו מדליית זהב. או אף מדלייה בכלל. בטח אפילו לא תלו את הציור על המקרר.

הייתם חושבים שסופה של תחרות האומנויות באולימפיאדה תגיע בגלל חוסר עניין ציבורי. או אולי שיום אחד מישהו מבני המלוכה שיושב לו בוועדה האולימפית, שכב לעצמו בבית וניסה להירדם על ידי ספירה של ההון האישי שלו ונתקע אחרי שלא זכר איזה מספר מגיע אחרי ביליארד, והאם זה סנוקריון, ופתאום חשב לעצמו – סנוקר זה ספורט אולימפי? ולמה בכלל ציור נחשב ספורט? אז לא.

אומנות הוצאה מהאולימפיאדה בעקבות המקצוענות. הועדה האולימפית החלה בהתעקשות שלה על האולימפיאדה כחובבנית. אומנים בדרך כלל תלויים במכירת האומנות שלהם למחייתם, ובגלל שזכייה במדליה הייתה יכולה באופן תיאורטי לפרסם את יכולת האומנות של האמן – נשיא הועד החדש, אייברי בראנדיג' (שאולי מוכר יותר לישראלים כמעריץ הקונספט "תוציאו את הפוליטיקה מהספורט" כשהתעקש לא להחרים את האולימפיאדה של 1936 וכשדרש להמשיך את האולימפיאדה של מינכן 1972 אחרי רצח הספורטאים הישראלים. גרמניה לא עשתה טוב ללגאסי שלו), חשב שהם והמקצוענות שהם מייצגים הם הסכנה האיומה להמשך התחרות האולימפית. ואולי זה בגלל שהוא הפסיד בתחרות הספרות באולימפיאדה של 1932.

בסופו של דבר ענף האומנויות בוטל והוחלף במופעי ראווה, אך לא לפני שהתחרות הביאה לנו את זוכה המדליה המבוגר ביותר באולימפיאדה. ג'ון קופלי מבריטניה זכה בכסף על החריטה "שחקני פולו" בגיל 73, שיא שמחזיק עד היום. לצערו, ולצערנו, כל המדליות באומנויות נמחקו מהרשימות, ומאז פניו של ג'ון קופלי תקועים באופן תמידי על מבט "אני הולך לאכול את הנשמה שלך".

בין 1952 למילניום הנוכחי, מופעי הראווה של האומנויות עברו בשקט יחסי והתעלמות צפויה מהקהל הרחב, עד שב-2004 החלו להחזיר את אלמנט התחרות, הפעם עבור פרס כספי ולא מדליה. מי יודע, אולי יום אחד שוב המפה תשתנה, ESPN תחל לשדר תחרויות ארכיטקטורה, וציור ופיסול יחזרו להיות חלק בלתי נפרד מהספורט. עד אז, כבוד לספורטאים הישראלים שהצליחו לשלב בצורה הטובה ביותר בין ספורט לאומנות: